fbpx
נפרדים משנת יום
9 בדצמבר 2019
חלום רע או ביעות
17 בדצמבר 2019

לזכרה של סבתי האהובה


 

ביום ראשון סבתא שלי הלכה לעולמה, והיא בת 95.
היא השאירה מאחוריה חמישה נכדות ונכדים, עשרה נינות ונינים, וסיפור חיים שיכול היה לספק חומרים לכמה וכמה סרטים.
סבא וסבתא שלי היו דמויות נוכחות מאוד בחיי. כשאני מדברת עם הורים על חשיבותו של ה"שבט", על הצורך בחיבור עם דמויות משמעותיות נוספות, סבא וסבתא שלי תמיד לנגד עיני.
לגדול בנוכחותם המחיש לי באופן ברור, שאין דרך אחת להיות מטפל "טוב" לילד. כל אחד מהם, בדרכו השונה, גרם לנו להרגיש עטופים, אהובים, משמעותיים. סבא שלי, בדרכו השובבה והספורטיבית, גרם לי תמיד להרגיש שאני כל יכולה, וסבתא שלי הרצינית, שהייתה כל כולה נתינה, גרמה לכל אחד מאיתנו להרגיש כאילו הוא הנכד היחיד והמיוחד שלה.

כשסיפרתי לילדיי שסבתא גיטה מתה, זה היה כאילו אני מסבירה את זה גם לעצמי. כאילו הילדה שבתוכי גם הייתה זקוקה להסבר, לתזכורת, שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. לתזכורת שיש גם נחמה, משום שגם הפרידה המוחלטת ביותר – לא יכולה לשבור את הקשר המיוחד שיש לנו עם יקירינו. כי למרות שהשנים האחרונות של חייה לא היו טובות, הזיכרונות העיקריים שיש לי מסבתא שלי הם זיכרונות טובים, מתקופות יפות בחיינו. זיכרונות ואירועים משמעותיים שהתערבבו בתוכי והם חלק ממני לעד. היא תמיד תישאר הסבתא האהובה שלי, ולמרות שהיא כבר מזמן לא חלק מעולמי הפיזי, עוד לפני שנפטרה, הקשר איתה הוא נצחי וישאר בלבי לעד.
ביטלתי את כל התוכניות שהיו לי השבוע. רציתי להיות עם אמא שלי, עם הילדים שלי, לתת מקום לתחושות המעורבות ולזיכרונות שהתפרצו בלי התראה, ונכנסו לי גם לחלומות.

מקובל לחתום במילים: "שלא נדע עוד צער", אבל אני לא מתחברת למשפט הזה. צער הוא חלק מהחיים שלנו.
אז אני בוחרת לחתום במילים, שאם נדע צער, אז שיהיה זה מלווה בנחמה ובחיבוק של אוהבינו, ללא תחושת פספוס והחמצה, ועם דלי מלא של זיכרונות טובים ומשמעותיים שיישארו בליבנו לעד.

אני מודה לכל המטופלות וההורים שחיכו למפגש איתי השבוע, וזכו לביטול של הרגע האחרון. תודה על ההבנה והסבלנות!

בתמונה- סבתי האהובה, גיטה יעקובוביץ 1924-2019

באהבה
שירלי

יש לך שאלה אלי? אשמח לעזור. צרי קשר כאן