אני זוכרת שפעם עליתי לאוטובוס עם תינוקת במנשא, פעוט בעגלה וילדה מתוסכלת בוכה מאחורי, והנהג שאל אותי (וכיוון אל המנשא) - "זה נוח לך ככה??!" היה חם והזעתי והבכי מאחור כבר העלה לי את הדופק. עניתי לו בעצבים "אם הייתי רוצה שיהיה לי נוח, לא הייתי עושה ילדים!" אני זוכרת שהתשובה שלי הצחיקה אותי כבר אז, ואיכשהו המצברוח שלי מיד השתפר. הסיפור הזה תמיד מעורר בי חיוך ואני נזכרת בו בכל פעם שקצת קשה לי. כי רציתי ילדים. ואני אוהבת את ילדיי עד כלות ושמחה שזכיתי להיות האמא שלהם. אבל בוי, זאת העבודה הכי קשה שעשיתי בחיי!

אמרו לנו שילדים זה שמחה, ואין ספק שהדבר שהכי משמח אותי זה הילדים שלי. אבל אני חושבת שהמסר הזה מייצר ציפיות שגויות מחוויית ההורות. אנחנו אשכרה חושבים שהילדים שלנו אמורים לשמח אותנו ולהביא לנו אושר גדול. האומנם?

ילדים זה שמחה? ובכן גם. אבל ילדים זה גם הרבה טרחה ;-) כמו שנאמר "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" כך אנחנו זורעים, ועודרים, ומנכשים, ומדשנים, ומשקים - עם הרבה דם יזע ודמעות! ושלא כמו החיטה - הילדים שלנו גדלים לאט. עוד נקצור ברינה, אך זה יקח זמן, הרבה זמן. עד אז נצטרך לעבור כ"כ הרבה קפיצות התפתחותיות, ומשברים, ותסכולים, וטנטרומים, ובקיעות שיניים, ותולעים, וכינים, וקקי-גב, והשלכת אוכל, ונשיכות, ואמא-פויה, בזמן שהמוח של התינוק והילד שלנו עושה את הדרך שלו אל ההבשלה והבגרות, אל דחיית הסיפוקים והויסות העצמי, אל ההתחשבות והסבלנות...

ילדים זה שמחה? גם. אבל בהחלט לא רק. יש שמחה. אבל יש הרבה יותר רגעים של לחץ, אתגר, עייפות, שחיקה, ושיעמום. וזה הכי קשה בפעם הראשונה, כי הפער בין החופש והשחרור מאחריות שאפיינו את החיים שלפני הילדים, ובין מה שקורה לאחר המעבר להורות - הוא בלתי נתפס. להפוך לאמא בפעם הראשונה ולחוות את התלות המטורפת הזו שיש לתינוקות בנו, זה כאפה רצינית! זה לייף צ'יינג'ינג!

אבל עלינו מוטלת משימת ההסתגלות, לא על התינוק שלנו. אנחנו הם אלה שצריכים להבין שככה זה תינוקות. לקבל את המציאות - שככה זה תינוקות! הם תלויים בנו, וימשיכו להיות תלויים בנו עוד שנים. זה לא אומר שעלינו לבטל את עצמנו! למעשה עכשיו יותר מתמיד עלינו לשמור על עצמנו, אך עלינו למצוא את הדרך לעשות זאת מבלי לדרוש מהתינוק לוותר על התינוקיות שלו... לא נבטל את עצמנו אך בהחלט נידרש להתאפק לפעמים, ואפילו לעיתים קרובות. קוראים לזה להיות המבוגר האחראי...

בעידן בו מוכרים להורים מסרים סקסיים של "ללמד עצמאות", "להתנתק מהתלות", "לקבל את החיים בחזרה" - ועוד מילים שכ"כ בא לנו לשמוע כי קשה לנו עם כל התלות הזו ומי לא רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי??? - חשוב שנחזור וניזכר בבייסיק של הבייסיק: תינוקות הם תלותיים. לנתק את התלות הזו זה מפתה אך שגוי, משום שהתלות הזו היא הבסיס ליחסי האמון והבונדינג שלנו עם התינוק שלנו.

זה חשוב לא רק עבור התינוק - שצריך להרגיש שאיתותיו נשמעים ושיש מי שמבין ומשיב עליהם. זה חשוב גם עבורנו - משום שרק דרך הטיפול האינטנסיבי הזה נזכה להכיר את התינוק שלנו, את שפת הגוף שלו, את האיתותים הכי סמויים שלו, ורק דרך הטיפול האינטנסיבי בו נרגיש אליו את החיבור העמוק, החייתי, הבלתי מותנה, שיאפשר לנו לעבור את כל התקופה המשוגעת הזו שקרויה הורות, על כל אתגריה וקשייה. בלי החיבור הזה - מאיפה נגייס את הכוח והסבלנות והמוטיבציה להמשיך, גם ברגעים בהם ילדים הם בהחלט כל מיני דברים... אבל שמחה היא לא אחד מהם??

תינוקות אינם עצמאיים. צריך לקבל את זה ולא להילחם בזה. זה שקשה לנו לא אומר שהמצב לא תקין. קושי הוא כאמור הזדמנות לצמיחה וחיבור. זה שקשה לנו כן אומר, שאנחנו צריכים לקבל יותר עזרה, לא שהם צריכים להשתנות. כי צריך כפר שלם לגדל ילד אחד, ואם את מנסה לגדל ילד לבד בלי כפר - כדאי שתשיגי עזרה ובהקדם. אני לא חושבת שתינוקות צריכים להתנהל אחרת ולגלות סובלנות לקשיים שלנו - מי שחושב כך קצת התבלבל בסדר הדברים... מיצאו מהם הצרכים שלכם שהכי זקוקים למענה - ודאגו להתייחס אליהם בכובד ראש. וזה לא חייב להיות על חשבון הילד שלכם! זה לא אתם או הוא! בהחלט אפשר לתת להם להיות תלותיים ועדיין לשמור גם על עצמנו! וזה הולך ונעשה יותר קל ככל שהם גדלים. היא תהיה תינוקת שנה אחת בלבד, ואחכ פעוטה עוד שנתיים... מה זה לעומת חיים שלמים?

תיהנו ממה שיש, בעיקר מהקרבה שלפעמים מרגישה שקצת נכפית עליכם- יבוא יום בו אתם תרצו בקרבה הזו והילדים שלכם ידחו אותה (והיום לא רחוק כמו שנדמה לכם...)

ואם תשחקו את הקלפים שלכם נכון - אולי הם תמיד ישמחו בקרבתכם, גם כשכבר לא יהיו זקוקים לה כל כך <3

באהבה
שירלי