בשנה הראשונה לחיים תינוקות עושים שינוי משמעותי בדפוסי השינה שלהם.
בחודשים הראשונים לחיים, השינה מתפרשת על פני כל שעות היממה ונחלקת לפרקי זמן שאינם ארוכים. תינוקות צעירים אמנם ישנים במצטבר הרבה, בין 14 ל 17 שעות ביממה, אבל לרוב אלה יתפרשו על פני תנומות שמשכן נע בין 30 דקות ל 3 שעות.
כשהתינוקות שלנו גדלים, הם מסוגלים להחזיק מעמד ערים יותר ויותר זמן. תינוק צעיר למשל יכול להיות עייף ומוצף כבר אחרי 45 דקות של ערות, ויזדקק להפסקות מרובות למנוחה, בעוד שפעוט בן שנה וחצי יוכל ליהנות מפרק ערות משמעותי של 4 עד 6 שעות לפני שיתעייף.
מגיל 4 חודשים הצורך בשינה פוחת ויש יותר ויותר פרקי ערות ברורים. תינוקות בני 4 עד 11 חודשים זקוקים ל 12 עד 15 שעות שינה ביממה, והשינה ביום מרגישה פחות "מפוזרת" ויותר צפויה ועקבית. התינוק יהיה ערני ושמח פרקי זמן הולכים ומתארכים, ומספר התנומות ביום ילך ויפחת, כך שיותר ויותר שינה תעבור מן היום אל הלילה.
סביב גיל חצי שנה בערך, השינה ביום נחלקת בד"כ לשלוש תנומות יום (בוקר, צהריים ואחה"צ). שנת הצהריים לרוב תהיה הארוכה מביניהן, ושנת אחה"צ תהיה קצרה.
מרבית התינוקות מוותרים על שנת אחה"צ סביב גיל 8 חודשים, וסביב גיל שנה ו 3 חודשים לרוב יתחילו לוותר גם על שנת הבוקר, וישארו עם שנת יום אחת, בצהריים.

התהליך של ויתור על שינה ביום הוא תהליך הדרגתי שלא קורה בן לילה, ולכן בכל פעם שהתינוק שלנו עושה "קפיצה" ויכול למשוך יותר זמן בערות, אנחנו נרגיש כיצד סדר היום שלנו קצת משתבש. כשתינוק מתחיל לוותר על שנת בוקר למשל, הוא לא יצליח מיד "למשוך" עד לשנת הצהריים הרגילה שלו. הגוף שלו לא מסוגל להיות ער זמן רב כל כך. התוצאה תהיה מעין מצב ביניים של שנת "בהריים" כששנת הבוקר תידחה לשעה מאוחרת מהרגיל, ותתחבר לה עם שנת הצהריים שתוקדם. תהיה לכך השפעה גם על המשך היום – יתכן ושנת הלילה תגיע מוקדם מרגיל, או לחילופין שהפעוט יפול לתנומה קלה אחה"צ, משהו שהוא לא עשה כבר חודשים ארוכים.

סביב גיל שלוש ילדים קטנים מתחילים לוותר גם על שנת הצהריים. זוהי תקופה מאוד מאוד מאתגרת – מצד אחד הם עדיין זקוקים ל"ברייק" באמצע היום, ואם הם לא נחים בכלל ומדלגים על השינה ביום כליל, הם יהיו עייפים ועצבניים מאוד אחה"צ. מצד שני, אם הם כן ישנים בצהריים, הם מקבלים גל של אנרגיה שעוזר להם למשוך עוד שעות ארוכות, מה שדוחה את שנת הלילה שלהם לשעות מאוחרות, אפילו עשר ואחת-עשרה בלילה.
מסיבה זו הורים רבים מאמינים שצריך למנוע את שנת הצהריים, עד שהילד יסתגל לחיים בלעדיה.
בתור מישהי שמאוד אוהבת לישון בצהריים, למרות שהיא כבר מזמן לא בת שלוש, אני חושבת שהתנומה הזו כן חשובה ולא הייתי מונעת אותה בכל מחיר. אם ניכר כי הילד לא עייף כלל, לא הייתי כופה את השינה עליו. מצד שני אם הילד עייף במהלך היום – גם לא הייתי עושה כל שביכולתי כדי שלא יירדם. ילד עייף יכול להיות ממש אומלל, וכל שעות אחה"צ שלו אתכם יהיו שעות של תסכול, לא משהו שאתם רוצים בו, במיוחד אם זה הזמן העיקרי שלכם ביחד. לעיתים העייפות המרובה הזו תשפיע לרעה גם על שנת הלילה, שאולי תגיע מוקדם מהרגיל אבל תהיה מלווה בבכי ובצעקות מתוך שינה (ביעותי לילה).

אם אתם מוצאים שהילד שלכם עדיין זקוק לשינה ביום, לפחות מדי פעם, אך היא ממש פוגעת בשגרת הערב שלכם, אתם יכולים לעשות שני דברים. אפשר לקצר את שנת היום, כדי לאפשר לילד לקבל את המנוחה שהוא כל כך זקוק לה, ובמקביל להשאיר "סיכוי" לשנת הלילה. זה פתרון שמכבד את כל הצדדים. בנוסף כדאי להכניס מידה של גמישות לשעת ההשכבה, משום שמידת העייפות של הילד בערב, מאוד מושפעת כרגע מקיומה או היעדרה של השינה ביום – אם הילד נח בצהריים, יתכן וכדאי לדחות את שעת ההשכבה. זה נכון במקרים בהם אתם רואים שלילד נעשה קשה במיוחד להירדם ולוקח לו המון המון זמן. הוא פשוט לא בנה מספיק עייפות. ואם הילד לא נח בצהריים, יתכן וצריך לשנות את התוכניות של שעות אחר הצהריים שלכם, לעשות משהו יותר רגוע, ולהגיע למיטה בשעה מוקדמת מהרגיל. צריך לזכור שמדובר בתקופת הסתגלות, ולא להיבהל מהשינויים שהיא מביאה איתה, משום שאלה זמניים.