[הפוסט נכתב מתוך החוויה האישית שלי כאם מניקה. אם החוויה האישית שלך היא שונה - אנא קחי את הדברים בהקשר בו הם נכתבו]

מכירים את הביטוי self inflicted insomnia?
זה כשאנחנו מדירים שינה מעינינו במו ידינו.
קרה לך למשל, שהתעוררת באמצע הלילה ולא הצלחת לחזור לישון? הצצת בשעון וראית איך הדקות נוקפות, ומתחיל הלחץ. עושה חשבון כמה זמן עוד נשאר לך לישון, או כמה זמן עבר מאז שהתעוררת...
המודעות לכך שאנו ערים מעוררת בנו חרדה, וזו - לא מאפשרת לנו להירדם... כך נוצר מעגל מרושע שבו היעדר השינה מוביל להיעדר שינה נוסף. פשוט סיוט!

כהורים לתינוקות בעידן בו יש עיסוק יתר בכל הנוגע לשנת התינוק, קיימת מודעות רבה (רבה מדי) באשר לאופן בו התינוק ישן.
הורים בחברה שלנו יודעים היום בדיוק כמה זמן לקח לתינוק שלהם להירדם, כמה פעמים הוא ישן, כמה זמן ישן, כמה פעמים התעורר, כמה זמן לקח לו לחזור לישון, כמה זמן בילה בערות ומה אורך מחזור השינה שלו.

נכון, לפעמים המידע הזה חשוב ועוזר. כך למשל כשאני מלווה אימהות בצעדיהן הראשונים בהנקה, יש חשיבות רבה למעקב אחר המשקל והיציאות של התינוק כדי לוודא שהכל תקין. אבל לאחר שנכנסים למסלול - אני ממליצה לאימהות לחדול מהעיסוק האובססיבי בניהול טבלאות רישום ומעקב, ופשוט ליהנות מהילד, ליהנות מההנקה, ללמוד להסתכל על התינוק ולזהות מתי הוא מבסוט ומתי יש סיבה לדאגה.

לצערי בשינה, זה לא כך. העיסוק האובססיבי בשינה נמשך ואף אחד לא אומר להורים - די. הכל בסדר.

ואיך כל זה קשור ל self inflicted insomnia? ובכן, גם העיסוק האובססיבי בשנת התינוק מייצר אצלכם חרדה!
המודעות הרבה שפיתחתם לכל תנומה ולכל יקיצה - משבשת לכם את החיים באופן שאתם אפילו לא מודעים לו!

אני מניקה את הבייבי מספר 3 שלי. היא ישנה במיטה הצמודה למיטתי ובלילה היא בד"כ חוזרת לישון בהנקה. אני לא יודעת כמה פעמים היא מתעוררת בלילה וכמה פעמים היא יונקת. אני רק יודעת שהיא מתעוררת ואני יודעת בגדול מתי היו לילות יותר קשים מאחרים, אבל מבחינתי כל לילה שבו היא חזרה לישון בקלות ובמהירות הוא לילה טוב.
למרות האינטנסיביות, בבוקר כשאני קמה אני בד"כ במצב רוח טוב ולגמרי מסוגלת לתפקד, לטפל בילדים (יש לי, כאמור, שלושה), לעבוד...
אני בחרתי לישון בסמיכות לתינוקת שלי (המיטות שלנו צמודות) כי אם הייתי צריכה לקום מהמיטה אפילו פעם אחת בלילה אין לי ספק שהפגיעה באיכות השינה שלי היתה דרמטית יותר באופן משמעותי! וכמובן שיש גם לילות קשים שאחריהם אני סמרטוט. כי ככה זה עם תינוקות...

אבל היום שבו הרגשתי הכי מסכנה, הכי עייפה, הכי קורבן- היה היום שבא אחרי הלילה בו התפתיתי לעקוב אחר השינה של התינוקת שלי.
באותו לילה הכנסתי לחדר שעון. והצצתי בו בכל יקיצה.
מה אומר לכם - חשכו עיני!
הייתי בטוחה שהתינוקת שלי ישנה מצוין, כי רוב הזמן אני ישנה מצוין וקמה רעננה ושמחה. והנה גיליתי לחרדתי הרבה שהיא מתעוררת כל שעה וחצי- שעתיים. שעה וחצי-שעתיים!!!
זה לא נורמלי נכון?
מה, ככה היא ישנה?
איך אפשר לתפקד ככה??
אני לא מאמינה, השעה 2, רק לפני שעה היא ינקה.
אוףףףףףף... עוד פעם...

כל המחשבות והתחושות שעלו בי באותו לילה פשוט ביאסו אותי לגמרי.
וזה מצחיק, כי עד אותו רגע לא היתה לי שום בעיה עם השינה שלה.
איך פתאום הפכתי להיות הכי עייפה, עצבנית, ומסכנה בעולם!

עצתי לכם חברים וחברות יקרות - תעיפו את השעון מהחדר.
תפסיקו לספור, למדוד, לחשב.
זה רק מדיר שינה מעיניכן ושם אתכן במקום חלש ומסכן.

למדו להסתכל על הילד שלכם - אם הוא מתפתח כראוי, רענן ושמח, חייכן וטוב לב, עולה יפה במשקל ומתקשר כמצופה לגילו - הרי שהוא זוכה לכמות מספקת של שינה. באמת שכל החישובים האלה לא עושים טוב לשינה שלך.

אז רוצה לקום בבוקר רעננה יותר? תוציאי את השעון מחדר השינה.
אם תקומי בבוקר מעוכה ושבורה - תדעי שהיה לילה קשה...
את לא צריכה את השעון שיגיד לך את זה.

מוקדש כחומר למחשבה...
באהבה
שירלי