fbpx
10 טיפים לשינה טובה – ללא אימון שינה
14 באוגוסט 2016

עד מתי נמשיך לשבת לידם כשהם נרדמים?


 

פעמים רבות אומרים לי 'סבבה, מבין את הגישה, מבין שהתינוק צריך א-ב-ג וחשוב לספק, אבל מתי זה נגמר? מתי הם כבר לא זקוקים לנו יותר? מה הגיל בו תינוקות פשוט הולכים לישון בכיף בחדר שלהם?'

אז התשובה שלי מורכבת, כי עצם השאלה הינה בעייתית בעיני...

השאלה הזו מייצגת את הגישה הרווחת בחברה שלנו - שבגיל מסויים תינוק או פעוט אמורים לרצות לישון לבד.
יש מי שחושב שהגיל ההגיוני הוא 5 חודשים, יש מי שיאמר שנה, 3 שנים, וכן הלאה, תלוי בדובר.
אבל הציפייה היא אחת - שיגיע השלב בו הילד יכנס למיטה, יגיד לילה טוב וירדם. כמו בסרטים.

האמת היא שאני ממש רוצה לשנות את התפיסה הזו...
חשוב לי מאוד להעביר את המסר, כי מלכתחילה, כל הקונספט של לינה בנפרד הינו קונספט מודרני, מערבי, חדש, שפשוט לא תואם את מאפייני המין האנושי.

אם מסתכלים על האבולוציה האנושית אפשר לראות תחת איזה תנאים המוח שלנו התעצב:
כדי לשרוד, בני אדם היו צריכים לדבוק זה בזה, לשתף פעולה, לתמוך ולהגן אחד על השני.
גורי אדם נולדו ונולדים לא מפותחים. ההישרדות שלהם, עד גיל מתקדם, תלויה באחרים, וכך גם ההתפתחות הרגשית והחברתית שלהם.
חלקים שלמים במוח מתפתחים כראוי רק בתנאים של קרבה, מגע, ותחושת שייכות. גם התנהגויות חברתיות רצויות יתפתחו כראוי בתנאים אלה.

עם השפעות אבולוציוניות כאלה אנו פשוט מונעים לחפש קרבה וחברה. כך שאף אדם לא "אמור" לרצות להיות לבד. זה פשוט לא בטבע שלנו! יתרה מכך, מחקרים מראים כי אדם שנמנעו ממנו חוויות של קרבה בגילאים קריטיים, כבר לא יוכל לפתח יכולות אלה בגילאים מאוחרים, ומחוות של קרבה ואינטימיות אפילו יגרמו לו רתיעה.
(אני מתייחסת למחקרים שעסקו בדוגמאות קיצוניות, כמו בתי היתומים ברומניה. גם ללינת הילדים בקיבוצים היו מחירים. ואני בטוחה שגם לגרסה המערבית של חדרים נפרדים יש מחיר.)

אם נחשוב קצת על עצמנו - את מיטב שנותינו השקענו על מנת למצוא מישהו לישון איתו... גם אנחנו, המבוגרים, לא רוצים לישון לבד בסופו של דבר.

תינוקות, פעוטות, וגם ילדים, אומרים לנו בכל הכלים שברשותם - אמא, אבא, אל תשאירו אותי לבד.
וזו לא בעיה.
זה יופי.
זה מקסים.
זה אומר שהם קשורים אליכם, זה אומר שהם אנושיים ושהמוח שלהם יודע לדרוש את מה שהם צריכים, ויותר מזה - שהם סומכים עליכם שתספקו להם את הצורך הזה.
יהיה הרבה יותר עצוב בעיני אם הילד שלי ירגיש שהוא רוצה בקרבתי, אבל יפסיק לבטא זאת כי כבר הבין שזה לא יקרה ונואש מלבקש...

ילדים קטנים הם קטנים. הם צעירים, תלותיים, פגיעים, נתונים לחשיבה מאגית ולא רציונלית, ומושפעים מאוד מתהליכי דמיון מתפתחים שמייצרים אצלם פחדים וחלומות.
נסו להבין את הדברים מנקודת המבט שלהם. התחברו לילד שבכם וחישבו מה לכם היה נעים כשהייתם בני שנתיים, שלוש, חמש, שבע... אולי אפילו אחרי?

אל תפחדו להיות שם בשביל הילדים המתפתחים שלכם.
שבו איתם, שכבו לידם, שירו שיר, לטפו, ספרו על יומכם (ואולי תזכו להצצה על יומם). אימרו להם במילים - אני כאן איתך כמה שצריך עד שתרדמ/י. חזקו להם הביטחון שאתם שם, ולא שואפים רק לחמוק כבר החוצה.

זה ישאיר בהם תחושה עמוקה של משמעות, אהבה ללא תנאי, ביטחון.
זה יהיה הבסיס לאדם הבוגר שאתם מקווים שילדכם יהיה - בטוח, מתחשב, קשוב ומכבד.
כי זה היחס לו הוא זכה.
ביום.
ובלילה.

באהבה,
שירלי

התמונה של: katie m berggren

יש לך שאלה אלי? אשמח לעזור. צרי קשר כאן